סגירת מעגל וסגירת חשבון עם מסלול המרוצים (וידאו)

אוקטובר 2013, יוון. הפעם הראשונה שעליתי על מסלול מירוצים בחיים שלי. איזו כאפה מצלצלת.

הגורל רצה (או צחוקו) והגעתי לשם בדיוק שנה עגולה אחרי תאונה גדולה בכביש הציבורי ששלחה אותי לשיקום ארוך עם מתכת ברגל מהקרסול ועד המותן, ברך מרוסקת ושבר פתוח בשוק. מסוג השיקומים האלה שיש בהם הליכון עם כדורי טניס, קביים וסיכות של שדכן גדול במיוחד מחוברות לעור שלך.

אחת השאלות הראשונות ששאלתי כשהגעתי לשם (בחוסר ידיעה מוחלט למה לצפות) וגיליתי שהקצו לי איזה R6 מקומצ'צ' היתה שאלה תמימה: מה הזמנים של המהירים ביותר על המסלול אז בן ה-15 שנה הזה? התשובה ריחפה מעלי מאז ועד היום -1:21.

זה לא שהבנתי משהו מהחיים שלי או דמיינתי שאני אמור לסיים את הביקור ההוא בזמנים בקרובים אפילו, אלא שרציתי להבין איפה נמתח הקו שכמובן מאז נמתח עוד ועוד וימשיך להמתח. היום כבר כמה בודדים שגם הצליחו לרדת מה-21 ואפילו איזה אלוף איטליה ואלוף יוון שביקרו גם ב-19.

במהלך השנים מאז ועד היום הבטחתי לעצמי שאם יום אחד אני אחליט לרכוב על אופנוע 1000 סמ"ק זה יהיה רק אחרי שאני אראה על השעון 1:21 במסלול סרס שביוון, כמו המהירים ההם שחלמתי שיום אחד אהיה, מין אבן דרך שמראה לי שהגיע זמני לאופנוע ליטר. במרוצת 22 השנים שהמסלול הזה קיים, בערך 30 רוכבים בהערכה גסה הגיעו לזמנים האלה על גבי אופנוע 600 סמ"ק.

בתחילת אוקטובר, בדרך שהיא לא פחות מנס בעיני, הצלחתי לצאת מישראל ליוון בפעם הראשונה השנה לביקור של כמעט חודש ולארח בערך 20 לקוחות למשך התקופה.

אחרי 25 יום של הדרכות שבתוכן הצלחתי לדחוף גם רכיבות אישיות, זכיתי להצטרף למועדון ה-1:21 (1:21.66 אם לדייק) ושוב לקבל תזכורת שהקו נמתח בעיקר בראש שלי.

אז כן, האופנוע למכירה והראש מתחיל לחשוב כבר בליטרים, אבל למקרה שבאיזור אפריל המפלצת הצורחת שלי עדיין אצלי – 1:20 אני רואה אותך שם..

כולי תקווה שבאיזור מרץ נוכל שוב לחזור ליוון ולעשות את מה שאנחנו אוהבים ואולי להצטרף מתישהו למועדון העילית הנכסף.