הדוד הנוסטלגי והידע הדו גלגלי שצבר

אחיין שלי השתחרר לא מזמן מהצבא וקנה את האופנוע האמיתי הראשון שלו. כמו דוד טוב אני רוצה לעזור לו וללמד אותו, ולצורך העניין אני יושב איתו הרבה ונותן לו המון עצות והכוונה. תכלס זה אומר שאני בעיקר יורד עליו, קצת שופט אותו, והכי הרבה מסביר לו כמה שהוא מפונק ומאריך בסיפורים על עצמי ועל איך זה היה "בתקופתי". אלי פנגס כבר אמר פעם ש"עצה של אופנוען היא סוג של הטפה נוסטלגית", וכרגיל – הוא לגמרי צודק ואי אפשר היה לנסח את זה טוב יותר.

אתם זוכרים את האופנוע הראשון שלכם? אני לא יודע מה אתכם, אבל אני הייתי צריך כמעט להכפיל את מענק השחרור שלי כדי לרכוש סוזוקי ג'יאס 500 מזיע שמן, חבוט ומקומט בן 11 שנים וכמה מיליארדי קילומטרים. הרבה אלטרנטיבות לא היו אז… קשה להסביר למי שחי בשפע של היום את המצב שהיה אז, אבל כמו על יציאת מצרים – זו חובה עלינו לספר…

במה שקשור לכלי רכב – העבר (גם אם מדובר בעבר טיפה רחוק יותר מתקופת הילדות שלי…) היה תקופה קסומה של אנשים גדולים מהחיים שתכננו וייצרו מכונות מרגשות ומיוחדות. תקופה שבה יריבויות ותחרויות אישיות בין מהנדסים ובעלי מפעלים הפיקו יצירות מופת קלאסיות שכנראה שלא נראה כמותן יותר. מצד שני זו הייתה תקופה בה לרכבים אמנם היה המון אופי, אבל אולי אפילו עוד יותר בעיות.

העבר היה תקופה של בדיקות שמן ומים תכופות, פלאגים מפוייחים, דיסטריביוטרים תקולים, דיזות נוזלות וקרבורטורים מוצפים. תקופה של חלונות ידניים, הגה לא מתוגבר, מכוניות שמתחממות בעליות או מתקשות להתעורר בבוקר בחורף ושאין בהן מזגן לקיץ. גם משתמשי הרכב היו עשויים מחומר אחר פעם. תבדוק כל הזמן שמן ותוסיף נוזל קירור. תן קצת גז לפני שמניע. תשטוף את המנוע תראה מאיפה הוא מזיע. תוסיף קצת שמן. חלודה בטנק דלק, "חלזון" ספידומטר שנשחק וצ'וק ידני. ואל תשכח שמן. כמה שמן אוכל לאלף קילומטר? צדיק, שמן – כבר בדקת היום? אלוהים, כמה שמן… תקופה של מכוני גירים, משפצי סטרטרים ואגזוזנים.

"כן, היו אלה חיים טובים, כמו שאומרים האופטימים". הבעיה בנוסטלגיה שהיא סוחפת אותך, אתה מתחיל בלספר על שוק המשומשים המצומצם משנות התשעים המאוחרות ועל תקופת האופנוע הראשון ומסיים במה שקדם לספר בראשית. די מהר אתה מוצא את עצמך מספר על הילדות. ילדות של פעם – עם ספרים, בלי פלאפונים, עם טלפון קווי יחיד לכל משפחה ואמהות "עקרות בית" שהיו מבשלות כל יום צהריים ובעיקר מתקשרות לבתים של כל החברים שלך אחרי בית-ספר כדי לחפש אותך, כי מי חלם על פלאפונים?

ילדות בה היית צריך להשאיל קסטה ואחר-כך דיסק כדי לשמוע שיר אהוב, או להאזין שעות לרדיו בציפיה לרגע בו ישמיעו אותו כבר… כי מי חלם על פס רחב ועל כל הערוצים והמסכים האלה ועל כמויות המידע הזמין שיש היום?

"ולפעמים חיים מוזרים כך אומרים, המיסטיקנים הסינים". אלו היו ימים של שכנות קרובה ושכונה קהילתית. ימים של לקפוץ לשכנים להלוות כוס חלב, ולרשום במכולת "בהקפה". ימים של ילדים שמשחקים כל היום בחוץ והורים שרודפים אחריהם להכנס הביתה.

ימים של ערוץ אחד בטלויזיה ופיילוט בשעות הערב לערוץ השני. קצת אחר כך הגיעו ימים של ציפיה דרוכה לשעה 2200 בלילה שבו האינטרנט מפסיק לעבוד לפי פעימות מונה ואבא ואמא מוכנים לשחרר לך את הקו הביתי כדי שתוכל להתכתב עם חברים ב"אייסיקיו", להוריד שיר או שניים בלילה שלם, ובעיקר להעביר דקות ושעות ארוכות ומורטות עצבים בהן אתה מדלג בין מבט מודאג בדלת למבט נרגש במסך המחשב בזמן שה"גיפ" יורד, פס אחרי פס, דקה אחרי דקה, עד לרגע המרגש בו נגלית סוף-סוף פיטמה…

"ואולי אלה חיים גדולים, הרי חיינו אותם בטירוף". אני יודע שחלקכם מבוגר ממני בהרבה ומצחיק אותו לחשוב על "אייסיקיו" או פורנו באינטרנט כנוסטלגיה… אבל בכל זאת – קשה שלא לעמוד נדהם מול פער הדורות המשוגע הזה, שנפער תוך פחות מעשרים שנה. מדהים איך חיינו בלי גוגל לכל שאלה, יוטיוב לכל שיר, ו-ווייז לכל נסיעה. איך תסביר לדור החדש והמפונק איך חיינו בלי פלאפונים?

לך תספר איך היינו קובעים להפגש בשעה מסויימת בצומת או בתחנת אוטובוס לצאת לסרט, ואם מישהו התעכב או לא הגיע לא ידעת אם הוא התחרט, מאחר או אולי סתם מת. גם אחרי הצבא – לצאת לטיול היה הרפתקה – בלי ג'יפיאס, בלי תוכנות ניווט ובלי אינטרנט זמין – מעמיסים שק"ש ויוצאים לכמה ימים. שמענו מחבר על איזה מעיין, חבר אחר סימן על המפה בערך עם תיאור קצת לא ברור של הדרך. זה מה יש – אין עמוד ענן. אולי נגיע.

"תסתכלי עליי ותראי – קצת שמח קצת עצוב". אם לא הבנתם עדיין – אני טיפוס נוסטלגי להחריד. אבל מצד שני – אחרי כל השפיכה הדביקה הזאת – אני חייב להגיד שזה נראה לי קצת מוזר ואפילו די חשוד שהעבר נראה לכולנו תמיד טוב ויפה יותר, ושהחדש נראה לנו תמיד חסר אופי וקר… מוזר גם שזה נכון לכל דור ובכל נושא כמעט.

יש מצב שאולי אנחנו לא הכי אובייקטיביים? אולי זו פשוט תכונה ביולוגית לחשוב שפעם היה טוב יותר? אז נכון – כלי רכב היום מתוכננים על ידי תוכנה ומעוצבים על ידי וועדה, אבל יש מישהו שעדיין מאמין שכלי רכב פעם היו טובים יותר או אמינים יותר מהמודרניים? מי מאתנו באמת בוחר להמשיך להתנייד בכלי רכב ישן? אולי גם הדור הצעיר לא מפונק, רדוד ומנוכר כמו שנראה לנו? אולי הוא אפילו די סבבה…?

ומה אם גם הקהילתיות אליה כולם כ"כ מתגעגעים לא באמת נעלמה אלא פשוט עברה מהשכונה, המכולת וחדרי המדרגות המשותפים לקבוצות הפייסבוק והוואטסאפ השונות והמחולקות לפי נושאים? באמת חסרה למישהו הקהילתיות בתחום האופנועים בשנת 2020? או בכל תחום עניין אחר שאינו סתם מיקום גיאוגרפי לצורך העניין?

איפשהו – בין הטפה אחת לשניה – אחיין שלי קנה (נגד המלצתי) הונדה 650 סמ"ק חדש יחסית, מרובע צילינדרים ושופע כח, ומתישהו – בין סיפור "אנו באנו" אחד לאחר – יצא לי גם לרכב עליו קצת. מה אני אגיד לכם? באמת צריך להגיד לכם מי לדעתי עדיף בינו לבין הסוזוקי ג'יאס 500 החבוט בן ה-11 שאני קניתי אחרי הצבא? ברור שהסוזוקי מנצח בענק…

מברוק עידו, שמור על עצמך ו"תן בראש". והכי חשוב – אל תשכח להכניס את החולצה לתחתונים.