האופנוע הראשון שלי

זיכרון האופנוע הראשון עדיין מעורר את אותה התרגשות, כאילו לא עברו שנים מהרגע בו שחררתי קלאץ' בפעם הראשונה.

זו לא רק נוסטלגיה שגורמת לנו להתרפק על מכונות העבר, אלא ההבנה ששם, על האוכף ההוא, נצרבה בנו הזהות האמיתית שלנו כרוכבים לכל החיים. החיבור הראשוני הזה בין אדם למכונה פותח דלת לעולם שלם של תחושות שקשה להסביר במילים, אבל כל מי שנדבק בחיידק מרגיש אותן עמוק בפנים.

כתב: דור אבן כץ

לאבד בתולים

קצת כמו הסקס הראשון, ככה האופנוע הראשון שלנו כרוכבים הוא בלתי נשכח. הוא היחס ההפוך ביותר בפיסיקה המוכרת בין דף הנתונים לבין תחושת הכוח הצרובה לנו בהארד דיסק שבין האוזניים. הוא הריגוש האולטימטיבי. הוא זיקוק של חוויות שלא יימחקו לעולם.

לכל אחד מאיתנו יש סיפור. לכל אחד מאיתנו יש בליל רגעים שמתחברים לנו בראש והופכים את הדבר הזה שנקרא אופנוענות לכוח החזק ביותר בטבע – אהבה. אהבה לתמיד. גם אם "יצאנו מהתחום" לפרקים. גם אם נישאנו וחיכינו עד למשבר הגדול בשביל לחזור, גם אם נפצענו – האהבה נשארה עמנו. כשנהגנו ברכב וקוואסאקי נינג'ה ירוק עקף אותנו בכביש המהיר, קצת בכינו פנימה. כשחבורת אנדורו גיזגזה רעשי דו"פ ברמזור, הציפה אותנו קנאה עד השמיים. כשעצרנו בשבת בתחנת דלק וטור הארליסטים שאגו – התכווץ לנו הלב.

תחילת הסיפור שלי

ממש על השפיץ של הנעל, הסיפור שלי, לדעתי התחיל עוד בגילגול קודם. אני הגעתי לסיבוב הזה עם רעב לאופנועים ומוטוריקה. נולדתי במושב במועצה אזורית אשכול. אזור שכולו גן-עדן לפסיכוזה מוטורית. כשטרקטורונים כמו הונדה EX300 וימאהה ווריור 350 זרחו כאן בשנות ה-90, אני הייתי ילד קטן שעילעל בדפי הכרום של מגזין מוטו והעריץ את טל שביט ז"ל. שמרתי תמונות ממגזינים אמריקאים שנאספו אצלי בארון והדבקתי פוסטרים של DR BIG על הקיר תוך חלומות על ימאהה בנאשי 350 משלי. כשפגשתי לראשונה הונדה XR600R בבריכה של מושב שדה ניצן, אני וזיו הרשטוק, חבר מורעל כמעט כמוני, צעקנו לרוכב תחנונים להצגה והוא הגיב בגז שהעיף עלינו כל-כך הרבה אבק שעד עכשיו קצת קראנצ'י לי בין השיניים מהחול.

באופן לא פרופורציונאלי

כשבן-דוד שלי בן ה-16 השתדרג באופן לא פרופורציונאלי מפיאג'יו Si לימאהה TT600 הוא לימד אותי שימאהה זה היצרן מס' 1 בעולם, שאופנוע הוא כלי הרכב בעל העבירות הגבוהה ביותר שקיימת ושבארץ לא מבינים כלום וצריך ללמוד מחו"ל. שם יש תרבות מוטורית אמיתית.
עוד דבר שהוא לימד אותי מתוך חוויה מהבשר אל התודעה – אין כמו האצה על אופנוע, אין כמו הריחוף מעל הקרקע החומה בשטח, אין כמו תחושת שקול הכוחות בהשכבת שיא ואין תחושה שמשתווה לבאלאנס המושלם כשגלגל אחד מונף אל-על, גם כשהייתי מורכב עם תספורת פטרייה (זוכרים שהייתה אופנה כזו לילדים?). והכי מדהים, חוויתי את זה כילד. כילד חסר פחד.

וככה, מתוך מציאות של תרבות מוטורית מקולקלת לחלוטין אך יצירתית להפליא בארץ הקודש, החלטתי להקדיש את חיי לאופנוענות ורכיבה ולבנות לי יקום פרטי של אופנוענות צרופה.

יקום מקביל

אל היקום הזה נכנסתי צעיר מאוד עם קטנוע כחול עשן, ימאהה AXIS 50 בצבע כסוף. "פאר" תקופת ה-50cc. האקזפלאר הספציפי שלי חי במשך כמה שנים בעמידה מלאה מתחת עץ בקיבוץ בדרום. כשהוא ירד מהברלינגו בסככת הבית, פרסתי אותו לחלקים, ניקיתי מבחוץ פנימה. התקנתי פלאג חדש. החלפתי דלק. קיק בודד והוא "הניע בנגיעה". נסע כמו חדש. בכביש ובשטח.

המתנה הכי יפה

הזמן חלף ועוד מספר לא מבוטל של דו-גלגליים עברו תחת ידיי. ליום הולדתי ה-20, רגע לפני הסמל ראשון כלוחם בספינת דבורה של חיל הים, קיבלתי מאמא שלי מתנה מיוחדת- סוזוקי GN250 מורד מהכביש, ללא קרבורטור ועם עוד כמה חוסרים. היא קישטה אותו בסרטי מסיבה ורודים והתעוררתי בבוקר שבת למתנה הכי יפה שיכולתי לבקש. הכי זריז שאפשר רכשתי GN נוסף ב-3,500 ש"ח. משני האופנועים יצרתי אחד. צבעתי, תיקנתי, סידרתי וניקיתי. עם הסוזוקי הזה, האופנוע הידני הראשון שלי, חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, לבד ובזוג. עד היום, כל GN כזה עושה לי נעים בלב.

כולם היו בניי

כמו ילדים מנישואים קודמים, יש לי רגשות מלאים לכל אופנוע שהיה לי. כמו שאהבה לילדים מרגישה קצת אחרת בין אחד לשני, כך אני מרגיש שהצטלבה לי הדרך עם המכונות הדו-גלגליות שלי שלכל אחד מהם היה אופי, כינוי, סטייל ייחודי.

מבחינתי, זה עולם של תתי-נישות. הרכיבה הראשונה שלי, הקטנוע הראשון שלי, האופנוע הידני הראשון, אופנוע האנדורו הראשון, האופנוע הבלתי מוגבל הראשון ועוד ועוד.

כמה כיף שיש לנו את הסיפורים האלו, החוויות, הרגשות, העוצמות, החברים מהסצנה. אבל לאופנוע הראשון תמיד יהיה מקום של כבוד.