אנחנו צריכים לזכור שאנחנו השקופים הכי מהירים על הכביש. אלו השקופים בעבור שאר משתמשי הדרך. אם לא נחשוב כך, לא נוכל באמת לרכוב. סיפור עם מוסר השכל מתחת לציניות.
כתב: טל ביטון ז"ל – נכתב באפריל 2003
"הוא צץ לי משום מקום"
"הוא פתאום היה לידי"
"לא ראיתי אותו בכלל עד ש…"
מי מאיתנו לא שמע את המשפטים האלה? בדרך כלל התפאורה למשפט הזה
היא אופנוע שבור בצד הכביש אמבולנס עם אורות מהבהבים ורוכב אופנוע
במצב פחות או יותר כמו של האופנוע.
זה גרם לי לחשוב על כמה דברים.
דני-דין. זוכרים אותו? הרואה ואינו נראה? בכל פעם שאני חובש את הקסדה
אני מרגיש שאני הופך לשקוף. לגמרי. אף אחד לא רואה אותי.
וככה אני רוכב לי להנאתי. שלא תבינו אותי לא נכון. בזמן האחרון אני די נהנה
מכל עניין השקיפות הזה, אבל אני שם לב שהאחרים, אלה שמשתמשים באותו
הטריק כמוני, דווקא כן רואים אותי. אז יש לנו איזה מן חברותא נעימה כזאת
של השקופים.
המוצקים שיושבים בתוך כלובים
שלא כמו המוצקים האלה שיושבים בתוך הכלובים ומשתדלים בשיא הכח לפריע זה לזה כמה שיותר, אנחנו נחמדים אחד אל השני, נותנים לעקוף, מסתדרים אחד ליד השני ברמזורים, לפעמים אפילו מדברים אחד עם השני.
אחווה של שקופים. פעם אני זוכר, כשהייתי רוכב מהר, כמה כחולים עם
אורות מהבהבים היו שמים לב אלי ואפילו עוצרים שואלים שאלות ונותנים נייר.
היום אפילו זה כבר לא קורה. בקושי מבט זגוגי וחטוף רק כדי לאשר את העובדה
שאני לא שם. שקוף.
אז מה הפלא שהמוצקים האלה בכלובים מנסים לנסוע דרכי?
זה כיף להיות שקוף. מסוכן, אבל כיף.
פעם פחדתי, אפילו הייתי עוצר ומסביר לפעמים אפילו שובר מראה או מעקם דלת.
אבל המבט הזה שרואה את הקיר שמאחורי ולא אותי רק מבהיר לי שהמאמץ מיותר,
אז הפנמתי. עכשיו אני הרבה יותר שמח. פשוט נהנה מהשקיפות. אז לא רואים אותי ונוסעים דרכי, אני אפילו לא נבהל, הרי זה צפוי. וגם סוף סוף אפשר לרכב מהר. זה כיף להיות שקוף. מסוכן, אבל כיף.
וזה רק חלק מהכיף. זוכרים את המשפט "הוא צץ לי משום מקום.." מדהים נכון?
אני רוכב כבר קרוב ל-10 שנים ועד כמה שבדקתי הקיום שלי היה רצוף מאז ועד היום.
לא חשוב כמה מהר רכבתי או כמה התאמצתי, בכל דרך שרכבתי, אף פעם לא הצלחתי
לחסוך ולו קילומטר אחד. הייתי חייב לעבור קילומטר קילומטר, ובכל אחד מהם היו
1000 מטרים רצופים שגם אותם הייתי חייב לעבור אחד לאחד.
צץ לי משום מקום
ובכל זאת, אותו משפט ממשיך להדהד באוזניים, "צץ לי משום מקום…" ואני חושב לי:
שוב אני מחוץ לעדר האופנועים. שוב מסתירים ממני מידע. את סוד ההיגוי ההפוך לקח לי
שנים לגלות, שנים שבהם השכבתי אופנועים בכח הזרוע בעודי אונס את האופנוע לפנות
בכיוון הנכון בעוד שהוא מתעוות ומנסה לעזור לי ואני? בשלי. מעקם אותו באלימות מיותרת.
ושוב אותה ההרגשה שהשאר מסתירים ממני טכניקה עילאית הלקוחה מסרטי המדע בדיוני
של העלמות והתהוות במקום אחר. "בים מי אפ סקוטי" לחיצה על כפתור סודי והופ!
אני בחיפה. נכון, הטכניקה מסוכנת במקצת כי היעד אינו תמיד פנוי ואז המשפט
"צץ לי משום מקום.." מקבל משמעות נורמלית לחלוטין.
היכולת המרחבית של נהג הרכב
נהג הרכב הרי לא יכל לצפות שהרוכב יתהווה דווקא שם, הרי הוא בדק קודם במראות והשתמש ביכולת המרחבית שלו על מנת לבדוק עד הסר כל ספק כי הדרך שבה הוא בוחר להמשיך ריקה והופ!
האופנוע התהווה לו באמצע הדרך ולנהג האומלל לא היתה ברירה אלא למרוח את
אותו רוכב ואת אופנועו על הכביש. ואז בפה מלא לומר ש-"הוא צץ לי משום מקום…"
אז אני לא יודע מה אתכם אבל אם אתם מסתירים ממני את הסוד הזה.
דמכם בראשכם.
אני גם רוצה כזה.
ובכלל זה עובד גם על דו"ש 2 צילינדרים עם 500 סמ"ק? רגע… לא?
מה לא? זה לא עובד ככה?
אז הנהגים באמת לא שמים לב. נו טוב. נרגעתי.
השאר תגובה